טור אורחכבר יותר מעשור שמחירי הדיור בישראל מטפסים עוד ועוד ובחלק מהערים כבר הגיעו העליות לשיעור של 150% יותר מזה בו הן היו ב-2007. לפני עשר שנים יצאו מאות אלפים למחאה בעקבות עליית המחירים ובעקבות כך נושא הדיור היה הנושא האזרחי המרכזי בבחירות 2013 וגם באלו שבאו אחר כך “הורדת מחירי הדיור” הייתה הבטחת הבחירות הפופולארית של רוב המפלגות.
בסבב הבחירות הנוכחי, בצל הקורונה, הסכמי השלום, החיסונים וכן/לא ביבי – נושא הדיור כמעט ונשכח ואין אף מפלגה ששמה את הנושא בראש סדר העדיפויות שלה.
אז לפני הבחירות, בתקווה שהן יהיו היחידות השנה, הרשו לאתר חדשות נדל״ן להציע למפלגות מספר החלטות ל”מצע הנדל”ן” שלהן, אותן כדאי יהי להן ליישם לאחר כינון הממשלה, כל ממשלה שתבוא.
הארכת חוק הותמ”ל
הותמ”ל (ועדה ארצית לתכנון ובניה של מתחמים מועדפים לדיור) שהוקמה ב-2014 במטרה לקדם את אישורן של תוכניות מגורים בעדיפות לאומית עבר כהוראת שעה שתוקפה פג כבר ב-2020. באין ממשלה וכנסת מתפקדת לא הוארך תוקפה ואם לא יזדרזו המחוקקים לאשר את חידוש החוק תעמוד עבודה של אלפי שעות ופרויקטים של עשרות אלפי יח”ד בסכנה – מה שייצור עיכוב נוסף ומשמעותי בתכנון ובניית דירות, הקטנת צד ההיצע בדיור – ועליה נוספת במחירים.הרחבת סמכויות ועדות התכנון המקומיות
נכון להיום לכל עיר או מועצה אזורית, פחות או יותר, יש ועדה מקומית לתכנון ובניה אשר אמונה על אישור תוכניות בנייה קטנות כגדולות אשר בתחום אחריותן כשלאחר האישור בוועדה המקומית – עולה הבקשה לוועדה המחוזית, שבוחנת שוב את הבקשה, שומעת את ההתנגדויות, אם יש, ומחליטה אם לקבור את התוכניות או להמשיך ולקדם אותן.
יחד עם זאת, לוועדות המחוזיות ראיה פחות “מלמעלה” והן אינן מעוניינות, וגם לא יכולות תמיד, להבחין בצרכים השונים של אזורים שונים.
לדוגמא, בתחום ההתחדשות העירונית, בתל אביב יסתפק יזם במכפיל בניה של 2.5 (הכוונה בנייה של 2.5 דירות במקום כל דירה ישנה שתיהרס ותיבנה מחדש), מאחר ושווי כל דירה הוא גבוה מאוד ולכן יש לו כדאיות כלכלית בפרויקט. לעומת זאת, בערים פריפריאליות יותר, דוגמת בית שאן, קריית שמונה ואילת, שם סכנת רעידות האדמה מוחשית הרבה יותר, (להזכירכם, תמ”א 38 ותמ”א 38/2 נועדו לחיזוק מבנים ולבניה מחדש בדיוק בגלל זה), עלויות הבניה כמעט זהות – ואילו מחיר כל דירה נמכרת קטן בהרבה, כך שגם עם מכפיל של 5 ו-6 – לא תמיד הפרויקט יכול להיות כלכלי ולכן יזמים כמעט ואינם ניגשים לפרויקטים של התחדשות עירונית, דווקא באזורים שזקוקים לכך הכי הרבה.
החמרת ענישה על חריגות בנייה
בעולם הקרימינולוגיה ידוע כי ענישה מחמירה מונעת מראש ביצוע עבירות. נכון להיום, רוב עברייני הבנייה הלא חוקית זוכים לפרס, כשהליכי האכיפה איטיים מאוד, ורכים מאוד, כך שמשתלם לבנות בתצורה לא חוקית, כשבכל מקרה בסופו של דבר בד”כ ייאלץ העבריין מקסימום לשלם קנס – ולהמשיך להנות מהחריגה.
משמעות נוספת לאותן עבירות בנייה היא שאותם עבריינים שמים רגליים לפרויקטים של התחדשות עירונית, מאחר והם לא “מרוויחים” מהן. אם בפרויקט רגיל מקבל כל דייר בבניין המיועד לפינוי-בינוי דירה פלוס חדר או מרפסת וכדו’, הרי שאותם עבריינים שכבר בנו שלושה וארבעה חדרים נוספים על השטח ללא היתר, או פיצלו דירות וכדו’ לא מוכנים לקדם פרויקט ממנו עם לכאורה ייצאו מפסידים. רק החמרת הענישה על עבריינים תגרום לכך שהם יעדיפו להלבין את עבירות הבנייה שלהם ולהשתתף בפרויקטים של התחדשות עירונית.
הקמת “משרד לענייני התחדשות עירונית”
נכון, שבענו ממשרדי ממשלה מיותרים ותפקידי שרים ללא תיק אז אולי ההצעה היא מעט רדיקלית, אבל רק אם הממשלה תבין שהתחדשות עירונית היא לא מילה נרדפת ל”שיפוץ של עוד כמה בניינים” אלא העתיד של הבניה במדינת ישראל המתבגרת והמתפוררת, רק אז משהו באמת יזוז כאן.
נכון להיום משרד הבינוי והשיכון עסוק בתוכניות מחיר למשתכן ומחיר מטרה ואת ההתחדשות העירונית משאירים לחסדיהם של פקידים בכירים יותר או פחות במשרד כשכל החלטה כפופה לשינויים במעלה הדרך בדרכה אל השר הממונה, שמצידו מעדיף להתעסק ולהכריז על “עוד תוכניות בניה של 12,000 יח”ד” ולא להתעסק בהריסה ובנייה מחדש של בניין או שניים בו גרים 30 משפחות בשכונת התקווה, בעפולה או בלוד.
משרד ממשלתי שירכז את כל הדרוש להתחדשות עירונית יזניק את הבנייה, יאפשר ראיית מאקרו של הצרכים וייצור שיתופי פעולה שהיום – לא מגיעים לידי ביצוע.